המידברן כחממת אומנות – חלק א'
לקהילת המידברן מאפיינים מיוחדים בתחומי אופנה, מוסיקה, אומנות, חשיבה יצירתית, עיצוב ועוד. מה מעודד את התפתחות האומנות דווקא כאן? האם הסוד נמצא בעיר הזמנית או אולי מחוץ לה…
ה"מידברן" או בשמו האחר "קהילת ה- Burning man הישראלית", כבר מזמן הפסיק להיות תופעה שולית ולגמרי שייך לאירועים מסוג כל מה שחם. קבוצת הפייסבוק של העמותה מונה מעל 43,000 חברים, וברוב האירועים הביקוש עולה בהרבה על ההיצע.
היות וכל התכנים מיוצרים ע"י הקהילה כמעט ללא כל הכתבה מבחוץ, מלבד הרצון להיות מיוחדים ויצירתיים ככל האפשר (ברוח עשרת העקרונות ושיקולי בטיחות) נוצר פה חוד חנית שמצד אחד ניזון ממוחות יצירתיים במיוחד ומצד שני בעל יכולת להשפעה על הסביבה.
הכל כאן נעשה בהתנדבות!
לצד DJs מקצועיים, הפעלות, סדנאות ואפילו מופעי קרקס מדהימים, שתורמים מזמנם בעיקר באירוע עצמו, ישנם אומנים שמשקיעים שעות (לפעמים גם חודשים או שנים) כדי להקים מיצגים במיוחד לכמה ימי העיר הזמנית.
מה גרם להתפתחות אומנות הברנינג מן והמידברן?
ניסיתי לגלות את התשובה בהרצאה שמעביר דני ינאי*, אתנוגרף וחוקר תרבויות ״החיים ביקום מקביל – להבין את הברנינג מן״. מתוך ההתפתחות ההיסטורית נראה שלהגדרת עקרונות הקהילה, לצד חזון סימבולי משותף ישנם גם שיקולים מעשיים. למשל:
- לא להשאיר עקבות – כי אחרת לא נקבל אישור לאירוע בשנה הבאה.
- שריפת מיצגי העץ הגדולים – כדי לא לסחוב אותם חזרה מהשטח.
- קישוט באורות ולדים – כדי להתמצא בשטח, ולא פחות חשוב כדי לא להידרס ע"י הארטקרים (רכבי אומנות) והאופניים בחושך ובאבק.
לדברי דני השיקולים האומנותיים והעקרונות הקהילתיים ("עשרת העקרונות") התפתחו בשלבים יותר מאוחרים ויחד איתם נכנסה גם התודעה הסביבתית. כיום מבקשים מהמשתתפים לא להשתמש בנצנצים. בארה"ב רק חלק קטן נשרף במהלך הטקסים וחלק ניכר מועבר לרשות הציבור אחרי סיום האירוע.
יחד עם זאת טקסי השריפה מהווים סמל מהותי שמאחד את הקהילה ויש להם תפקיד חשוב (על כך במאמר נפרד).
ראם שמילוביץ, מחבר הספר "לחיות את המידברן" מסביר את התופעה בכך שבמסגרת המידברן נוצרת תופעה של "חממה" שמעודדת תרומה ללא תמורה שבה כל אחד לוקח אחריות על עצמו (במקום שהמשימה תוטל עליו), כשהמטרה היא העשייה עצמה ולא רק התוצר (שבעולם הרגיל צריך להיות ניתן למכירה או עונה על צורך ספציפי).
בנוסף, החוסר בהירארכיה ובתפקידים קבועים גורם לרצון להתנסות בדברים חדשים, לגוון, לרכוש ידע חדש, הוא סלחני לטעויות ומאפשר להרחיב את גבולות העשייה.
מה ומי עומדים מאחורי המיצבים?
מי הם האומנים שעמלו ותרמו יצירות אומנות מדהימות בלי שום תמורה מאשר לראות אנשים אחרים נהנים מהם לזמן קצרצר?
שוחחתי עם כמה מהם וניסיתי להבין את התהליך שהוביל ליצירת המיצבים, מה עלה בגורלם אחרי שהמידברן נגמר ומה דעתם על המקום של אומנות המידברן בתוך העולם שלנו.
גיל בורשטיין
בין היצירות: פסלי ברונזה חדקרן תרנגולת, joy, try me, selfie
תמיד עסקתי בעבודות ברזל אבל לא כאומן. אחרי שהייתי בברנינג מן ב-2016, אחת ההחלטות שקיבלתי הייתה לחזור לאומנות החופשית.
כאומן אתה רואה סביבך מחשבות של אנשים אחרים וכל אחד מביא את ההפתעה שלו מול הפסלים שלי. מרגש אותי לראות את הפרשנות של האנשים שמשתנה מאחד לשני.
התהליך של יצירת פסל ברונזה מאוד מורכב טכנית. הפסלים שלי משקפים את מצב הרוח שלי בתקופה שבה הוא נוצר. כמוני, יש הרבה אנשים שהמידברן או הברנינג מן נתנו להם השראה ודחיפה לעסוק באומנות.
מהו מקום המידברן בשביל האומן: מצד אחד יש המון השראה, מצד שני יש מורכבות בירוקרטית קשה. יש המון מגבלות וחוקים שמגבילים את תהליך היצירה עצמו, למשל שאי אפשר לעשות שינויים אחרי הגשת התוכנית.
איפה היצירות שלך היום: מעלות אבק בבית. הייתי רוצה להציג אותן בעוד מקומות או למכור כדי לממן דברים חדשים.
מה דעתך על טקסי השריפה: השריפה מהווה פורקן ושיא האירוע, לי אישית זה לא נראה מחייב.
קמפ ומיצג – ufmo
ה"חללית" הייתה מקום למסיבות שכולל גם את עמדת הדיגי וגם רחבת ריקודים מוארת במאות אלפי לדים שמגיבים למוסיקה בעזרת תוכנה מיוחדת.
האנשים שבונים מיצגים למידברן הם לאו דווקא אנשי אומנות אלא אנשים רגילים שמבחינתם זה הגשמת חלום. מיצב כזה דורש המון השקעה גם בזמן וגם בכסף ומעניק סיפוק לכל החיים.
שימוש חוזר: כשתכננו לא חשבנו קדימה, זהו פרוייקט מאוד יקר והשתמשנו בדברים מתכלים, חומרים זולים וכאלו שלא מחזיקים זמן רב.
העץ והלדים נהרסו, נשאר רק הברזל.
בברנינג מן בארה"ב הרבה מהמיצגים חוזרים לשימוש שנה אחרי שנה, בארץ זה קורה פחות.
המשיכו לחלק ב' – אומנות מידברן – רגע של אינסוף
כאן – כל התמונות בגלריה של אומנות מידברן
* דני ינאי
מרצה וצלם אתנוגרפי, אשר מתעד וחוקר תרבויות, דתות, עמים ופולחנים ברחבי העולם ומגיש הרצאות על תרבויות העולם ברוח אנתרופולוגית.
מגוון הנושאים הרחב שבפורטפוליו כולל הרצאות עומק על מדינות או תרבויות (למשל: קוריאה הצפונית, מונגוליה, אתיופיה, קהילת השומרונים) והרצאות נושא (למשל: מיניות בתרבויות העולם, מזון, פסטיבלי אור ואש).
