מכירים את הפחד לפספס את הטיסה?
נדמה לכם שזה הדבר הכי גרוע, נכון?
- אז תשמעו מה שקרה לי בדרך למזרח ...
"… ובגלל זה אנחנו כל כך ממהרות", אמרה הדיילת תוך כדי שהיא מתקדמת בצעדים קטנים ומדודים לצידי. לא לגמרי הבנתי למה היא מתכוונת. רק כשראיתי את העקבים שלה, הבנתי שמדובר מבחינתה במהירות המקסימלית האפשרית.
פתאום דיילת אחרת, בנעליים שטוחות, עקפה אותנו, "מכאן את ממשיכה איתי!" וכאן התחלנו באמת לרוץ. היא בכל המהירות, ואני נגררת אחריה עם הטרולי ביד והתיק הכבד על הגב.
אחרי משהו שהרגיש כמו הכנה למרתון הגענו מתנשפות בקושי לביקורת הדרכונים ההודית.
לפקיד המלא חשיבות עצמית היה זמן בשפע. כשניסיתי להסביר את הדחיפות כי המטוס כבר כמעט המריא ומחכה רק לי, הוא חייך בנימוס והסביר שהביטחון מעל הכל.
ואז ביקש שאסביר איך קרה ששהיתי בהודו יותר מ24 שעות אבל לא יצאתי בכלל משדה התעופה?
שאלה מצויינת, חשבתי לעצמי מתוך בלבול ועייפות של שני לילות בלי מיטה.
איך אסביר לו הכל במשפט אחד, וכזה שלא יגרום לי לפספס את הטיסה?
אחרי טיסת לילה ראשונה מישראל ביליתי יום נעים בעיר היפה באקו, בירת אוזבקיסטאן.
בערב המשכתי בטיסה להודו, ואת הלילה השני העברתי בשדה התעופה העצום של מומבאי, מחכה לטיסת הבוקר שתיקח אותי לעיר העלומה אחמדאבאד.
ידעתי עליה רק דבר אחד: בשעה 11 בערב תצא ממנה הטיסה שלי לויטנאם!
הגעה לפני הצהריים וטיסת המשך בלילה, אפילו ישאירו לי מספיק זמן לסיור מהיר בעיר. אבל הגורל – ושירותי התעופה ההודיים החליטו אחרת.
אחרי נמנום לא נוח במיוחד על ספסל, התעוררתי לפנות בוקר להודעה חד משמעית – "הטיסה שלך בוטלה."
ככה סתם.
"נשמח לארח אותך בטיסתנו למחרת באותה שעה." כך נכתב בהמשך, בנימה אדיבה להפליא.
מה? איך? למה רק עכשיו אתם אומרים?
הבנתי שאני בבעיה גדולה.
אם אפסיד את הטיסה הבינלאומית הלילה, כל התכניות שלי ישתבשו ומי יודע מתי אשיג כרטיס חדש, ובאיזה מחיר …
הפתרון המתבקש פשוט: להחליף לטיסה אחרת של אותה חברה שיוצאת לאחמדאבאד היום בצהריים.
כן, יש טיסה כזאת. באמת.
רק שהאתר לא מאפשר לי להחליף אליה, ושירות הלקוחות האוטומטי חסר ערך לחלוטין.
פה המקום לציין שבהודו יש מעט חוקים, אבל אחד שנאכף בקפדנות – לאולם הנוסעים אין כניסה בלי כרטיס טיסה בתוקף.
והכרטיס שלי – בוטל.
אילו רק הייתי מצליחה להגיע לדלפק של החברה.
הוא נמצא ממש קרוב, רק מעט מעבר לשומר שתפקידו למנוע מאנשים כמוני, בלי ברקוד, להגיע לאן שהם לא אמורים.
אחרי סדרה ארוכה של הסברים, תחנונים, איומים, נסיונות שכנוע ורעיונות יצירתיים במיוחד, הותר לי לגשת לאזור התפעולי, מאחורי הקלעים של השדה.
נשמתי לרווחה. במשרדי חברה בטח יבינו את הבעיה שלי והכל יסתדר.
אבל שוב הגורל ושירותי התעופה חברו נגדי.
במשרדי החברה, לא נמצא אף אחד עם סמכות, רצון או שילוב מנצח של השניים.
כמעט ונואשתי.
בשלב הזה כבר הרגשתי קצת כמו טום הנקס בסרט "טרמינל" שנלכד שנים בשדה תעופה בלי יכולת לצאת ממנו או לטוס לשום מקום.
כאמצעי אחרון, חצי בכעס וחצי בעצבים, פרצתי למשרד המנהל הגדול שהיה עסוק בשתיית תה עם אורחים חשובים.
אחרי ששמע את קריאתי הנואשת, הוא שלח עובדת שתלווה אותי לאולם הנוסעים היוצאים.
אפילו לה, לקח זמן לשכנע את השומר לתת לי זכות מעבר. אבל לבסוף, בכוחות משותפים, הצלחנו להעביר אותי, על כל מטעני אל הדלפק הנכסף, שהיה עמוס אנשים מיואשים אבל בעלי כרטיסים.
וכך, קוראים יקרים, קיבלתי כרטיס עליה למטוס שיקח אותי לאחמדאבאד בשעה ארבע אחרי צהריים.
שמחה אך תשושה, נרדמתי שוב על אחד הספסלים שבשדה.
התעוררתי במצב רוח טוב, ניגשתי אל לוח הטיסות, כדי לגלות, שהטיסה שלי נדחתה לשעה שש.
לא נורא, אמרתי לעצמי, יש מספיק זמן.
רק שאחרי שש באה שבע ורבע, שמונה ואז שמונה ועשרים.
וכשכבר עמדנו לעלות למטוס, התברר שהוא לא הגיע עדיין.
אולי איחר להגיע מהיעד הקודם, אולי הטייס תקוע בפקקים, אולי צריך לתדלק או לנקות, או פשוט לחשב את המסלול מחדש.
בסופו של דבר, עד שיצאנו לדרך השעה הייתה כבר כמעט תשע בערב.
עד שהגענו לאחמדאבאד השעה הייתה כבר אחרי 10.
ופה הסיפור מגיע לחלק שבו אני רצה.
בהתחלה רצתי קרוב לקילומטר עם כל חפציי בין הטרמינלים בשדה התעופה העצום של אחמדאבאד. שזה החלק היחיד מהעיר שזכיתי לראות.
ואז, כשהגעתי לדלפק הטיסה לויטנאם הוא כבר נסגר, אבל הצוות הסכים להעביר אותי ישירות למטוס שעדיין העלה נוסעים ואולי גם ימתין לי קצת עד שאגיע.
הדבר האחרון שנשאר לי זה לצאת מהודו, כלומר לעבור שוב את ההגירה..
"חיכיתי לטיסה" – סיכמתי לפקיד ההגירה ההודי, בנסיון להסביר איך ביליתי יותר מ 24 שעות במדינה בלי לצאת בכלל משדה התעופה.

